"טוב למות בעד…. עצמנו"- כתב זמר עברי חדש, ושיקף בכך את הערך המרכזי הניצב בלב המחשבה והחיים המודרניים.
בניסוח הגותי יותר, כתב הפילוסוף לודוויג פוירבך: "אלוהים היה מחשבתי הראשונה, התבונה- השנייה, השלישית והאחרונה- האדם".
אל מול הערך העליון בתרבות ההומניסטית- המציבה את האדם וחייו במרכז, מעמידה פרשתנו ערך הפוך לכאורה- 'קידוש השם'. וכך למדו חכמינו מן הפסוק: "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל.."- שמחויב האדם מישראל שלא לחלל את שם ה', ולקדש שמו אף במחיר חייו.
וכלשונו הנפלאה של הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ה): "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ומוזהרין שלא לחללו שנאמר "ולא תחללו את שם קדשי"."
היגד זה של 'קידוש השם'- אשר במשך אלפי שנים היה מהמכוננים בחיים ובעולם הרוח היהודי, הינו ייחודי ומורכב, והוא עומד לכאורה בסתירה לאמונה כי חיי האדם הינם ערך עליון.
על פניו, הוא אף סותר את הציווי "ושמרתם את חוקותי… אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"- שדרשוהו חכמים 'וחי בהם ולא שימות בהם', ומכאן למדו ש'פיקוח נפש' דוחה כל התורה כולה.
אך דומני כי עיון עומק בערך קדושת החיים, ובמצוות קידוש החיים וייעודם, יגלה כי בעומקן של מצוות ישנה השלמה הרמונית מרתקת, השלמה שתאיר את קדושת החיים ואת קידוש ה' באור אחר ועמוק.
כבר בהלכה נתבאר- כי אמנם חיי האדם הינם ערך חשוב ומרכזי בעולמנו, וללא קיום החיים עצמם אין תוקף וממשות לערכיו של האדם, ועל כן דוחים הם מפניהם את ציוויי התורה השונים. אבל ישנן מצוות מרכזיות או מצבים ייחודיים- של גזירת שמד או חילול ה' בפרהסיה, הדוחים אפילו את ערך החיים, ועליהם מצווה תורה ב"יהרג ואל יעבור".
נראה כי בשונה מהתפיסה המקובלת כיום, היהדות אינה רואה את החיים הביולוגיים כערך מוחלט. ערכם של החיים נמדד בערכיותם ובמילואם בערכים, אמיתות, נתינה, וחסד.
על כן בהיפוך לאמירה הידועה של הפובליציסט יונתן גפן כי "שום דבר בחיים לא שווה למות בשבילו", ועל כן "טוב למות בעד עצמינו"-כפי שאמר בנו, נטען אנחנו כי אם אכן כך הוא, אז גם 'שום דבר בחיים לא שווה לחיות בשבילו'. אם אין לאדם (ולמי מאיתנו אין…) ערכים אהבות ואמונות שלמען מימושם וחוויתם הוא חי, ובהעדרם ובוותרו עליהם אין חייו שלימים, אזי מסתבר כי חייו אינם שווים.
הפסיכולוג היהודי הידוע ויקטור פראנקל טוען בספרו 'האדם מחפש משמעות', כי ברגעים הקשים מנשוא עימם נאלצו הוא וחבריו להתמודד במחנה אוושוויץ, שרדו רק אלו שהיה להם למען מה לחיות, מי שאיבד את משמעות וייעוד חייו, "רץ אל הגדר"- החשמלית, וסיים בו במקום את חייו.
דומה כי בנפש האדם קיימים שני הפנים הללו.
האחד- החש וחווה את ערך החיים וקדושתם מצד יכולתם להכיל ולגלות עולמות אין סוף.
עימו השני- החי ומרגיש כי בוותרו על ערכים מסוימים- 'ערכי קצה', הוא מאבד את צלמו- "צלם אלוהים" שבאדם, ובו ברגע הופכים חייו לחסרי ערך ומשמעות- בתחושתו האישית פנימה.
יתכן אולי לומר כי היכולת לאחד בין שתי הפנים הללו הקיימים בנפשו של אדם, זהו סוד החיים ומילואם. רק אדם החש כי חייו מלאי משמעות יעוד וערך, יחוש בו זמנית בערכם הגדול ובייחודם בתוך המרחב הפיזיולוגי והביולוגי האקראי והקר.
תובנה זו- מיבחנה ראשית לכל בחיי היום יום, כדברי הרמב"ם המופלאים בסיום אותו פרק: "וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבלם בסבר פנים יפות.. מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה… ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה'…".
שיאה של התובנה מתגלה ברגע בו נוצרת סתירה בין עצם החיים לבין הערך העליון- שבלעדיו אין להם משמעות. שם בחיבור בין קידוש החיים לקדושתם מתחוללים החיים האמיתיים והמלאים.
