בפרשתנו שני ציוויים העוסקים מכיוונים שונים ביחסנו לעולם החי: איסור אכילת דם, וצווי המחייב את האדם השוחט חיה או עוף, לכסות את דמן שנשפך- על ידי עפר.
דומני כי הציוויים הללו טומנים בחובם התייחסות מרתקת ומאוד לא מצויה בתקופת המקרא- לבעלי חיים.
האם התנ"ך הוא בעל נטייה צמחונית, או שמא הוא רואה את אכילת הבשר דווקא כעדיפה וכמקובלת ?
את ראשיתה של הצמחונות אנו מוצאים במקרא, אצל….אדם הראשון.
כבר בציווי הבראשיתי אשר נצטווה עוד בגן העדן, נאמר: "מכל עץ הגן אכול תאכל..". משמע די בבירור כי בעלי החיים נאסרו על האדם באכילה, ורק לאחר המבול, הותרה אכילת בשר.
מדוע הותר לנוח לאכול בשר, דב שנאסר על אדם הראשון ?
נראה כי מבטה של התורה על אכילת הבשר הינו מורכב מעט.
מחד אנחנו מזהים בצורה ברורה למדי את הכשל המוסרי שבצורך להרוג בעל חיים, על מנת 'לשדוד' את בשרו, ולאוכלו.
מצד שני נראה כי איסור גורף על אכילת בשר על ידי כל בני האדם, עלול להיות בלתי ניתן למימוש. וחמור מכך, במצב בו עדיין לא הפנימה האנושות עד תום את ערך חיי האדם, עלול איסור כזה לטשטש את ההבדל שבין אדם ובעל חיים, ולהתייחס אל שניהם כשווים לכל דבר ועניין.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב לפני עשרות שנים מאמר מרתק וייחודי, ושמו 'טללי אורות'. במאמר זה הוא מבאר כי הציוויים שבפרשתנו, משקפים את המתח והמורכבות ביחסה של התורה לאכילת בשר.
אמנם, התנ"ך לא אסר לאכול בשר, וודאי לא כציווי באופן גורף, משום שזה לא מתאים ל'מקום' בו נמצאת הנפש האנושית וכוחותיה כיום. איסור מוקדם מדי יגרום לכך שאת כל אותן אגרסיות נסתרות ו'מצונזרות' שבנפשנו, נפרוק על בני אדם, במקום לממש אותם ולהוציאן באופן מעודן יחסית- על הבשר שאנו אוכלים.
סקירה היסטורית זריזה תגלה כי פעמים רבות אותם אנשים שנהגו ברחמנות וברוך מופלא לבעלי חיים, היו אכזריים עד אימה כלפי בני אדם. (וישנן על כך עדויות מאלפות מימי מלחמת העולם השנייה… ) נראה כי יש ב'נדנדה' המוסרית הזו היגיון פסיכולוגי פנימי.
זו הסיבה בשלה לאחר המבול- חטאיו ויצריו, הוכרחה התורה לעדן את האדם, ולהוביל את האלימות והכוחניות שבו, לתחליפים מעט פחות הרסניים.
אך המתח נשאר בלתי פתור- כיצד אנו יכולים להמשיך ולאכול בשר בלי להשחית את הרגישות הטבעית, זו החשה כי יש באכילת בשר משהו לא טהור ולא נקי מוסרית ?
כאן באות לעזרתנו הפרשיות שהזכרנו, כשמכולן עולה הזעקה: "אמנם התרתי לכן לאכול בשר, אך אל תשכחו לרגע שזה לא ממש אידיאלי וטהור".
האמירה טמונה בכל אותן רגישויות קטנות.
תחילה אנו נרמזים באיסור אכילת דם. "הדם הוא הנפש" של בעל החיים, זהו עיקר חיותו וחייו. על כן האיסור לאוכלו מקהה מעט את העוקץ שבהריגת בעל החיים, ומשמש כסמן וכתזכורת מתמדת לכך שמצבינו המוסרי עדיין לא הגיע אל שיאו.
המדרגה האחרונה בפרשתנו היא ציווי 'כיסוי הדם'. מכיוון שהדם מסמל יותר מכל את מרוץ החיים וזרימתם אצל בעל החיים, עלינו לכסותו בעת שחיטת החיה. כאילו אומרת לי התורה "כסה הדם, הסתר חרפתך"- שכן הכרת הבושה שבדבר, היא תחילת תיקונו. וכאן מדייק הרב קוק דיוק מרתק. הציווי על כיסוי הדם נאמר רק על שחיטת חית השדה או עוף- ציפור הגדילה בטבע, אך לא על בהמת הבית. משום שהבהמה הגדלה ברפתו של האדם ומתפרנסת ממאכלו, יש בה מעט פחות חדות ועוצמה של כשל מוסרי. אך החיה והעוף גדלים בטבע, והאדם לא עמל ולא טרח מעולם לפרנסם ולגדלם, כאן זועק התנ"ך- מה זכותך להרוג אותו לאוכלו" ?! (לדעתו של הרב קוק ישנם ציוויים נוספים הפזורים במקרא, שעניינם זהה, כמו הציווי להרחיק באכילה בין בשר לחלב)
בסיכומם של הדברים ניתן לומר, כי כשאנו נתקלים בציווי הנראה לנו לא מובן ולא ממש 'מתחבר' לעולמנו העכשווי, ראוי לנסות לחשוף את הרובד הנסתר, בו טמונים מסרים ורעיונות מוסריים רוחניים לעולמי שלי.
הסדרת החיים והשתתת מערכת היחסים שבין אדם לאדם ואף בין האדם לבעלי החיים על קודים מוסריים שלימים, הם חלק ממהותה של היהדות ומיעדיה של התורה.
היכולת שלנו להקשיב אותם, מעמיקה את חיינו המוסריים ואת עומקם הרוחני.
