על מיסטיקה, מים מקוללים וזוגיות- לפרשת נשוא
אחת הפרשיות המופלאות והמורכבות שבתורה הינה פרשת סוטה.
על פניה נראית פרשה זו כ'משחקת לידיו' של הגבר הקנאי, ומשפילה את האישה הנחשדת. שכן האישה החשודה על ידי בעלה, נלקחת לבית המקדש, עוברת שם מסע השפלה, שותה 'מים מאררים', ואם היא אכן בגדה באישה- היא מתה, רק אם יתברר כי טהורה היא, תופיע מעין התנצלות מאוחרת המבטיחה לה חיי אושר וטוב- "וניקתה ונזרעה זרע", וכביאור חכמינו: שאם עקרה הייתה- נפקדת, ואם הייתה יולדת בקושי רב, או ילדים מכוערים, תלד ילדים יפים ובקלות.
מאידך גילונו חז"ל במקומות רבים, כי מטרת מי הסוטה היא "להטיל שלום בין איש לאישתו", ולשם כך מוכן הקב"ה להשפיל עצמו כביכול ולתת למחוק את שמו לתוך המים המאררים.
התבוננות מעמיקה יותר בפרשה תגלה כי לא מדובר כאן רק בסיפור נקודתי פרטי, אלא בנקודת מבט הבאה להאיר את כל חיי הזוגיות באור אחר, ולתת להם משמעות עמוקה ומאשירה.
השאלה המרכזית המוצבת כאן ביסוד הזוגיות והנאמנות היא: האם זוגיות היא קשר פונקציונאלי למטרה טכנית מסוימת, ועל כן כמו כל קשר עסקי הינה בעירבון מוגבל- בע"מ, או שהינה קשר עמוק הניזון מערך רוחני, המחייה ונותן משמעות ל'ביחד' ולאהבה.
כשמעיינים בפרשת סוטה לעומקה, מגלים כי לא מדובר בבעל קנאי, החושד ברעייתו סתם. אחד כזה יישלח מן הסתם לטיפול פסיכולוגי להבניית האימון הזוגי.
פרשתנו עוסקת בסיטואציה של התערערות האימון המשפחתי, ובשאלה כיצד ניתן להחזירו.
הסיפור העומד בבסיס הפרשה הוא של אישה שנסתרה מבעלה עם גבר זר, זאת, לאחר שבן זוגה התרה בה וביקשה שלא תיסתר עימו, וכאשר עדים ראוה מתייחדת עימו לפרק זמן משמעותי ( חדר סגור במלון, כשעל הדלת הפתקית לחדרניות "נא לא להפריע" –דרך משל) והעידו על כך.
כעת נמצא האיש בדילמה איומה, מחד אוהב הוא את רעייתו ומבקש להאמין בה, מאידך יש בהתנהגותה משום ערעור של כל הבניין הזוגי המשותף, ויצירת ספק עמוק המערער את בסיס השותפות.
על מנת לסייע לשניהם להשיב את האימון, ולה להוכיח את חפותה, באו מי סוטה, ולא רק לשמש כ'נייר לקמוס'- אמצעי בדיקה וזיהוי.
שכן, זהו פתרון מוצע ולא מחויב, ולכן בכל שלב יכולה האישה להודות בחטאה- אם אכן חטאה ולהימנע משתיית המים.
אם וכאשר החליטה לשתות, היו מוליכין אותה למקדש, ושם מתחיל תהליך הבירור המחודש על עניין הזוגיות והיצריות- בארבעה חלקים.
תחילה היו יוצקים מים מן הכיור- סמל הזוגיות והמיניות הטהורה- שכן נעשה הכיור מ'מראות הצובאות' איתן פיתו הנשים במצרים את בעליהן, והעמידו ילדים בתקופה שבה רבים מהגברים נואשו מהחיים ומהעמדת דור חדש.
למים אלו מטילים עפר מן המקדש- מקום בו מתחברים השמים אל ועם הארץ- כבחיי המשפחה, מוסיפים משהו מר כלענה (וגם מזה לא חסר בחיי זוגיות), ומוחים פנימה את פרשת סוטה מהמקרא, ובראשה שם ה' המפורש- "זכו שכינה בניהם".
כעת ישנן רק שתי אופציות. אם טהורה היא האישה, האקט הזה ומשמעותו התודעתית העמוקה, מאירים מחדש את כל תפיסת הזוגיות המעורערת, מחדשים את נצחיות ורוחניות האהבה, ומעמיקים את הקשר.
כעת לא רק שימנעו בני הזוג מליפול לבור זה שנית, אלא אפילו הרבדים הממשיים והמעשיים של הזוגיות והמשפחה מוארים ומשתפרים פלאים- "וניקתה ונזרעה זרע".
אם חלילה נאפה ונטמאה, אינה מסוגלת לעמוד בעוצמת הקדושה והתובנה הפנימית העולים ממים אלו, והיא קורסת מבפנים.
דומה כי גם בימנו בהן אין מי סוטה, ישנה לפרשת סוטה אמירה לכל איש ואישה החפצים בחיי זוגיות ואהבה מלאי אימון ומשמעות. היא מלמדת אותי כי זוגיות מלאה היא כזו שיש בה שם אלוהים- שיש בה ערך רוחני הנלווה לעצם השותפות. בלא ערך שכזה גם בלא להגיע לקיצוניות של ניאוף או ערעור הנאמנות אין כוח עמידה לאהבה ולזוגיות, לאימון ולנאמנות, הכל בעירבון מוגבל, כל עוד זה נוח ומשתלם…
הכנסת שם ה' והשמיים לחיים הארציים לכאורה של המשפחה והזוג , תעניק להם משמעות נצח וערך מוסף של אהבה וייחודיות.
