כמה נהרות של דם והרים של דמעות- ידע הפסוק הזה: "שמע ישראל ד' אלוהינו ד' אחד".
פסוק זה מעלה אצל כל יהודי אסוציאציות מרטיטות מרגעים היסטוריים של מוקדים ושריפות, של הריגות ופרעות, בהם מסרו יהודים נפשם על אמונתם ואהבתם, בעוד נפשם זועקת את הפסוק "שמע ישראל".
מייד לאחריו מגיע הציווי "ואהבת את ד' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
"בכל נפשך" מכוון לרגעים בהם נדרש האדם להתמודד באמונה ובאהבה עם מציאות איומה מלאת כאב איטי ומייסר, הנוטל את חייו 'פינצטה' 'פינצטה'.
דוגמת שיא למצב זה מתארים חכמינו בבבלי במסכת ברכות ברגעי הוצאתו להורג של רבי עקיבא הקורא את 'שמע', ונשמתו יוצאת בטהרה, תוך מסכת אין סופית של עינויים נוראים, בהם סורקים את בשרו במסרקות של ברזל- (מעין מגריפות חדות, ולא 'מסרק כינים' העולה לעיתים על דעתנו למקרא הסיפור…) עד לצאת נשמתו.
סיפור זה שימש אב טיפוס וסיפור מכונן, למסירות הנפש היהודית במהלך אלפיים שנות גלותנו.
אך דומה כי משהו חסר לנו בסיפור. היכן בכל האירוע הטרגי וההרואי הזה רבי עקיבא כאדם ? מה, לא כואב לו ?
הסיפור המופלא באמת מופיע בתלמוד הירושלמי, המוסיף פרט מרתק וקריטי על הסיפור הבבלי.
הירושלמי מתאר את רבי עקיבא היוצא לביצוע גזר דינו האכזר, לפני יריבו הגדול- הנציב הרומאי טורנוסרופוס. כשסורקין אותו במסרקות הברזל, ומגיע זמן 'קריאת שמע' של שחרית, מתחיל רבי עקיבא קורא "שמע ישראל", תוך שחיוך גדול נפרש על פניו ומאירם. טורנוסרופוס שרואהו מחייך שואלו: האם אתה לא שפוי שאתה מחייך ? או אולי אתה מכשף שחוסם את הכאב ? הרי אתה אמור לצרוח מכאבים – כמו כל קודמיך לעינוי רומאי חביב זה !?
עונהו רבי עקיבא: תיפח רוחך, איני לא זה ולא זה, אלא סיבה אחרת לחיוכי. כל ימי הצטערתי מתי אוכל לקיים במלואו את פסוק האהבה הזה, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". מעיד רבי עקיבא על עצמו: אהבתיו בכל ליבי, אהבתיו אף בכל ממוני, אבל בכל נפשי לא היה בדוק לי, כי מעודי לא חוויתי סיטואציה שכזו. כעת שהגיע לי זמן בו נוטלים נפשי בייסורים איומים, ואמרתי את הפסוק "ואהבת את ד'.." ולא נחלקה עלי דעתי, אלא אני חש הזדהות פנימית מלאה, לא אחייך ?!
נראה כי רבי עקיבא האדם נגלה כאן במלוא עצמתו ויופיו. מחד הוא בן אדם נורמלי, ועל כן הוא חש בכאבים האיומים. מאידך כל חייו המופלאים מלאי האהבה- לרעייתו רחל, לעמו וחירותו, לתלמידיו ולתורתם- מגיעים כאן למיצוי מופלא.
עומד רבי עקיבא ומסכם את חייו כחיים מלאי הזדהות ושלימות פנימית, ששיאם נגלה ברגע זה בו האהבה והייסורים אינם מרסקים זה את זה. כאן אנו מגלים כי רבי עקיבא האדם והאיש, החבר והלוחם, אינו סותר את רבי עקיבא המאמין הענק והאוהב הגדול.
כשאדם מגיע לתחושה כזו של מלאות והזדהות פנימית, הוא מחייך באמת. חיוך בניגוד לצחוק אינו חיצוני, אלא מהותי פנימי. לצחוק אפשר על מישהו שנתקע בעמוד, עם אחרים על זולתנו, אפשר אפילו נגד מישהו. לחייך- זה אני עם עצמי הכי פנימי, ומשם בוקעת השמחה והשלמות- בחיוך.
נראה כי בעולמנו יש המון 'צחוקים' הופעות 'סטנד אפ' וקומדיות, אך הרבה פחות חיוכים- חיוך שנובע מלב אוהב, חיוך שנובע מחיים מלאים ומסופקים, חיוך שנובע משלימות והזדהות פנימית עמוקה.
ואולי הסוד של "שמע ישראל.. ואהבת" הוא לגלות את סוד האהבה הפנימית, שגם הייסורים והכאב לא יוכלו לכבותה, ונהרות של דם לא ישטפוה. לגלות את האמת הפנימית האוהבת שלי, ולחיות אותה ביום יום. כך שכשיעמוד האדם מול עצמו בסיומו של יום או שנה, יוכל לומר בליבו "אהבתיו בכל ליבי, בכל נפשי, ובכל ממוני". או אז יעלה על פניו ממעמקי הבפנים- חיוך ענק אמיתי ושלם.
