מהאיטי עד תל אביב- כמה אנחנו טובים וכמה אנחנו בטלנים…
איזו גאווה (חיובית) הציפה את ליבי כשקראתי ו/או צפיתי בכתבות המפרגנות על בית החולים הישראלי בהאיטי.
איזו שמחה אפפה אותי כשעוד ילד חולץ בחיים ועוד אישה ותינוקת חולצו ע"י צוותי ההצלה מן ההריסות- למול עין המצלמה.
כמה כייף לגלות שאנחנו באמת טובים- לעיתים: יעילים, מהירים, ובמקום לדברר את עצמנו לדעת- באמת עושים דברים נפלאים, כשכל / רוב השאר עסוקים ב… לדברר את פעילותנו לדעת.
אבל כמה מתסכל לגלות שאנחנו אלופים בלחלץ אחרים מההריסות, ובלרפא שבורי רעידות, אבל את עצמנו אנחנו לא יודעים להכין לתרחיש הפשוט ביותר.
מומחים טוענים כי אם תתחולל (וכולנו תפילה שלא…) אבל אם כן תתחולל פה רעידת אדמה רצינית, בתים רבים יתמוטטו על יושביהם, וערים שלימות עלולות להפוך לעיי חרבות.
אז איך אנחנו כל כך טובים וכל כך בטלנים ?!
לפעמים זה מזכיר לי את הסיפור הגדול שתרמנו לעולם המערבי- סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
עם שלם יוצא ממצרים, וצועד לו במדבר.
לפתע הם מגלים שצבא אדיר דוהר בעקבותם- להחזירם לעבדות או לחסלם.
הם מתחילים לזעוק ולצעוק(- בזה אנחנו הכי טובים…)
וכשנראה שהכול אבוד ואין לאן לברוח, הם עושים את הצעד הכי "הגיוני" בעולם- נכנסים למים עד צוואר…. ו..עכשיו פתאום זה "עובד" לנו והים נבקע לשניים.
ומאז ועד היום אנחנו מחכים ש"מישהו" יעשה את העבודה בשבילנו.
תכנון לטווח רחוק זה ממש לא אנחנו- זה טוב לשוויצרים, לקנדים או לבריטים, אנחנו אלופי "השלוף"- פתרונות קסם ברגע… אבל לתכנן משק מים לטווח ארוך, או מדיניות כלכלית/ חברתית/ עבודה ורווחה- לשנים קדימה- מה זה ?! מישהו שמע על זה ?!
עם נפלא אנחנו, אבל אולי שמישהו יעיר אותי מחר בבוקר…
