לפרשת תזריע- על מהות האדם וראשית חייו

מי אני? מה אני ? כך שואל גיבורו ניצול השואה- של א.ב. יהושוע. (כמו גם ברכה/ברברה במערכון הגששי הידוע 'קרקר נגד קרקר')
האם נולד האדם "טבולה ראסה"- לוח חלק, וכל כולו אינו אלא שיקוף של חברתו, חינוכו ומשפחתו ? או שמא על גבי ה'הארד דיסק' שלנו צרובים היו בלידתנו- אישיותנו ואופיינו הבסיסיים?
ישנו מדרש מופלא המתאר את מהות האדם- בסדרת משלים אליגוריים, כמיטב המסורת המדרשית קבלית.
תינוק במעי אימו- אומר המדרש, דומה הוא לפנקס מקופל..ונר דולק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה. כיוון שבא לאוויר העולם בא מלאך, סוטרו על פיו ומשכחו. ומשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, והווי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור..ונשמה שנתן בך טהורה..
כל מי שהיה ב'אולטראסאונד' יודע שאין שם נר על ראש התינוק וכדו'.
ברור כי המדרש אינו עוסק בתיאור פיזיולוגי, אלא בתיאור ערכי ומהותי.
התינוק ברחם אימו הינו כפנקס המוכן לרישומי החיים,אך הפנקס סגור ומקופל, וממתין לאדם שיפתח ויעלעל בין דפיו. יש כאלה שנשארים כל חייהם בעמוד הראשון- עמוד הגנון…
אם התפתחה מודעותו של האדם, הוא מגיע אל 'הנר שעל ראשו'.
"בהילו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חושך" אומר הפסוק באיוב המצוטט במדרש כראיה להימצאות הנר. היינו, יש לאדם כמין הילה של אור נר מעל ראשו, נר המאיר את דרכו בחושך ובצמתים מורכבים ומסובכים. הילת הנר האלוהי הזה- היא נשמתו של האדם "נר ה' נשמת אדם".
את הביטוי "צופה ומביט ..מסוף העולם ועד סופו" מחבר המדרש לחלומותיו של האדם. האדם בגופו נמצא ומוגבל למקום אחד בלבד, ובזמן נתון. נפשו לעומת זו יכולה לחלום בדרום אמריקה ובטיבט בו זמנית, בעוד גופו שרוע במיטה. הנפש האנושית אינה מוגבלת במקום ובזמן, מרחפת היא ומודעת היא לכל הזמנים ולכל המקומות- אם רק נהיה פתוחים אליה וכורים אוזנינו לקולה.
כעת מגיע המדרש אל שיא עומק האישיות, באומרו כי התורה כולה חרותה על לוח ליבו של אדם. בתוך תוכו יודע האדם את החיים ואת האושר, את האמת ואת האהבה, את הצדק ואת חסד הנתינה, אין נעלם ממנו כמעט. (רמז לדבר אולי- בגילוי הפיזיולוגי המדעי המרתק כי עוברים ברחם חולמים מגיל 12 שבועות לערך.)
מדוע לא רואים את זה? כיצד אנחנו לעיתים כ"כ אטומים לעצמנו?
כי המלאך סטרנו על פינו. המלאך אינו סוטר מתחת לאף (שם ה'פנס' הידוע, והאגדה הידועה עוד יותר על היווצרותו), אלא על הפה- כלי הביטוי האנושי הראשוני. את כל עולמנו הפנימי אנו מוציאים לפועל ראשית באמירה בפה. לכן כ"כ קשה לנו לעיתים לבטא רגשות, לומר "אני אוהב אותך" (בעיקר לגברים שבינינו). הביטוי הוא חתימת הדברים בחיים הממשיים והמעשיים. ומדוע אם כן סוטר שם המלאך? ואם כבר החליט לסטור מדוע טרח ללמדנו קודם?
נראה כי המדרש רצה לטעון שאכן הכל ישנו בנו כפוטנציאל ראשוני. הכל נחתם עוד לפני הלידה. אך מרגע היציאה לאוויר העולם, אף אחד לא יעשה את העבודה במקומי. מרגע זה עלי לעמול ולהיות את עצמי, את כל הטמון בי- וכעת בבחירתי.
זו משמעות הפסוק המצוטט שם- "לפתח חטאת רובץ". לפתחם של החיים אורב החטא- ההחטאה והפיספוס. והחטא הגדול מכולם הוא לא להיות כלום,לא לעשות מאומה. (חטא בקבלה היהודית משמעותו- חסימת ומניעת הטוב האלוהי.)
כאן נמצא אתגרו הגדול של האדם להיות הוא או… להיות כלום. למצות את מלוא חלומותיו וכוחותיו הפנימיים, לממש את אושרו אהבתו ואמיתת חייו, או לעבור לידם. זהו האתגר שמטיל המלאך לפתח חיינו מלידתנו ועד רגע מותנו.