מספר מדרש האגדה: "אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן"- מציע הקב"ה לירבעם בן נבט- החוטא ומחטיא על פי המדרש, אם רק יחזור בו ירבעם מחטאו.
אבל, שואל ירבעם: "מי בראש" ?
"בן ישי בראש"- עונהו הקב"ה.
"אם כך, איני מעוניין"- חותם ירבעם את הדיון.
מה פשרה של הצעה מופלאה זו "נטייל בגן עדן" ?!
גם בפרשתנו- על פי המדרש מצויה הבטחה ל-"טיול עם הקב"ה- בגן עדן".
בשיאן של הברכות בראשית הפרשה, ניצבת הברכה "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם".
רש"י- מפרש ברכה זו על פי המדרש האומר כך: "אטייל עימכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני..".
מדוע מפרש המדרש את הביטוי "והתהלכתי בתוככם" כטיול בגן עדן ? ובכלל מדוע בגן עדן אי אפשר סתם ללכת, חייבים לטייל ?
דומה כי ביטוי זה של טיול בגן עדן, מכוון אותנו לתובנה עמוקה מאוד בחיים, הנובעת מההבחנה שבין ללכת ל- 'להתהלך'.
ה'ספורנו' מבאר זאת כך: 'ללכת' זהו פועל שצמוד תמיד ליעד מסוים. איננו הולכים סתם, אנחנו הולכים ל… לעומת זאת הפועל 'להתהלך' אינו מחייב יעד מסוים, אלא מאפשר להתהלך סתם להנאתי ללא מטרה ספציפית.
ובלשונו: "והתהלכתי בתוככם – עניין המתהלך הוא ההולך אנה ואנה,לא אל מקום אחד בלבד… אבל אתהלך בתוככם ותראו כבודי בכל מקום שתהיו שם".
דומני כי נקודת החידוש והעונג שבטיול הינם כפולים.
ברובד הפנימי- אמנם, ישנה השראת שכינה המתגלה במקום המקדש, ומשם אנו שואבים מלוא חופניים שאר רוח. אך ישנה קדושה הנפרשת לכל מלוא רוחב החיים האנושיים- המתקדשים ומתעלים למקורם. זאת, כאשר מכווין האדם את ליבו להתהלך עם האלוהים- בכול מעשיו, ובכול פינות חייו.
אך גם בחיי היום יום יש כאן חידוש. נראה כי בעולמנו הלחוץ והדוחק ישנה נטייה לעיתים ללכת כל הזמן- למטרות ויעדים, לוחות זמנים והספקים. בעולם כזה אין לך גן עדן גדול מהיכולת להתהלך, לטייל ללא מטרה סופית אחת מצומצמת. אדרבה, בכל מקום אליו הולך האדם יכול הוא להתכוון ולמצוא בו את האור של חייו.
וגן העדן מנין הגיע לפרשתנו ?
מן הפעם הראשונה במקרא, כאשר מתאר המקרא את האלוקים המתהלך בגן עדן- נאמר: "מתהלך בגן לרוח היום", ולכן נתפרש הביטוי "והתהלכתי"- אטייל עימכם- בגן עדן. כשאלוקים מתהלך בעולם ומתגלה בכל מרחב החיים- המשפחתיים והחברתיים, הכלכליים והחברתיים, ולא רק בבית הכנסת או המדרש, זהו עצמו גן עדן. מרחב רוחני אדיר ואין סופי המחייה ומאשיר את כל תחומי ורגעי החיים.
אל מול האלוקים המתהלך נקרא האדם להתהלך עימו אף הוא, "האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו"- אומר יעקב. האדם המתהלך מוצא את הארת חייו ומשמעותם בכל רגעי חייו, ובכל פינות יומו ולילו.
כאשר הקב"ה והאדם מפסיקים "ללכת אל", ומתחילים להתהלך שלובי זרוע, ובכל רגע בטיול יש שכינה ומתוך כך הנאה וחוויה, בלי לרוץ למסלול הבא, או אל הנוף הבא, אז מוצא הוא את החיים האמיתיים.
אף אנו כשנמצא את האור האלוהי בכל פינות חיינו ובכל מעשינו, נחוש את המלאות והמשמעותיות ההופכים את החיים מסתמיים ושוחקים, לגן עדן של ממש.
מחפש הוא בן דורנו את האלוקים ואת חיי נשמתו לא רק בבית הכנסת ובמעשה הדתי, אלא בכל מרחב החיים- בעבודה ובמשפחה, בנפש ובתרבות, באמנות ובכלכלה, במלכות ובנבואה, ברום שמיים ובתחתיות ארץ.
אם רק נזכה להתהלך בחיינו ולתת מימד של רוח ועומק לכל נקודה בהם, יהפכו הניכור והשיעמום הפוסט-מודרניסטיים לצימאון, והרדידות התרבותית תתחיל להתמלא בתרבות של קדושה ושל חיים מוארים בכל פינותיהם. ברגע זה יסור הלחץ מהחיים, והיום יום יהפוך משמעותי ומקרין- טיול של ממש בגן עדן.
