שבת, הראשון לינואר, ואדון סילבסטר (כן, כן, היה פעם איש כזה, ועל שמו רשומות החגיגות…) בא שוב לביקור.
ומול המובן מאליו- החגיגות והמסיבות, עלו בי תחושות מורכבות וגם כמה תמיהות כואבות…
לפני שאגע בליבן של התחושות והתמיהות, נעיף מבט לרגע על חלק מכותרות היום שחלף.
התקשורת מדווחת על סיכום אירועי הלילה:
"30 אירועי אלימות ו 70 איש שטופלו ע"י מד"א על רקע צריכת יתר של אלכוהול.
26 תאונות דרכים שהתרחשו ובהן נפצעו 31 איש ואישה.
במסגרת פעילות המשטרה למניעת שתיית אלכוהול בקרב קטינים, החרימו השוטרים בקבוקי וודקה ושמפניה שנמצאו אצל שלושה ילדים בני 11-13, ושפכו את תכולתם…."
וזה עוד בלי אירועי הלילה הקודם.
כן, אני יודע שאין קשר ישיר בין חגיגות הסילבסטר/ראשית השנה האזרחית לבין כל המהומה…
ואולי בכל זאת יש קשר עקיף אך יציב.
דומני, כי אמנם בכמעט בכל אירוע חגיגי בישראל (ובמערב ?) אורח הכבוד הינו האלכוהול וחברים.. אך מסיבות הסילבסטר לוקחות אותנו עוד צעד וחצי קדימה.
איך אמר לי פעם חבר טוב: "תראה כמה אלכוהול אנחנו צריכים, רק בשביל להרגיש קצת חיים…"
על פניו, תחילת השנה האזרחית אמורה להיות אירוע משמח בעיני חוגגיה, בעוד למעשה הכלי המשמעותי (ואלי אף היחיד) לחוש שמחה כלשהי, ריגוש כזה או אחר- הוא מנעד של חומרים פסיכו אקטיביים אותם אנו מכנסים לגופנו, מתוך תקווה שאולי הפעם נצליח לחוש שמחה כלשהי.
אולי מה שהמחיש לי יותר מכל את העצבות הסמויה בחגיגות תחילת השנה ,הוא זיכרון לא מאוד רחוק מתחילת השנה העברית- בראש השנה- א' תשרי.
זה לא ממש דומה, זה אפילו שונה מאוד באווירה הרצינית משהו, ובכובד הראש הנסוך על היום הזה – בלוח השנה שלנו, ובכל זאת….
בתחושתי הסובייקטיבית לגמרי- יש בזיכרון ראש השנה משהו שמח ומתחדש למרות ואפילו כובד הראש והרצינות.
יש בראש השנה בעיני תחושה של התחלה חדשה, של התחדשות ושל דף חלק שנפתח, בעוד חגיגות הסילבסטר מרגישות לי שכחה והמטבעה באלכוהול של השנה שחלפה, וקפיצת/צלילת ראש אל השנה החדשה האזרחית.
אולי הכול בראש שלי… אבל נדמה לי שיש כאן משוה שצריך לחשוב עליו מחדש…
האם הייבוא התרבותי המרגש הזה מתאים לנו, מחייה אותנו, ומעשיר ומאשיר אותנו, או שהוא נשאר בחוץ, ליד, ולא ממש מתחבר…
לפחות לחשוב על זה ברצינות הייתי רוצה, ומציע…
כדי שיהיו לכולנו באמת חיים שמחים במהלך השנה כולה.
