"נו באמת, זה מה שמעניין את בורא ומנהיג העולם- אם חתכתי נייר טואלט בשבת, או אם הוצאתי שני פיסטוקים ( הגורמים לי לאלרגיה) מתוך ערימת בוטנים" ?!
שאלות אלו ודומות להן נשאלות פעמים רבות על ידי רבים מאיתנו, והן נובעות אך גם יוצרות תחושה (מוטעית כנראה) שאנחנו חיים חיי תורה למען הקב"ה.
בפרשת וילך, ערב סגירת המעגל הסופי ממתן תורה אל הכניסה לארץ- שהיא ייעודה של תורה, משתמש משה ביחס לתורה בביטוי ייחודי מאוד- 'שירה'.
וכך אומר הכתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה השירה הזאת לי לעד בבני ישראל".
ביטוי זה שיחזור וישנה בפסוקים הבאים, ויש לו אף השלכה הלכתית למצוות כתיבת ספר תורה, דורש התבוננות מחודשת ושימת לב.
אנחנו נוטים לראות בתורה אך ורק 'קודקס' / מערכת חוקים מפורטת ודווקנית, המנתבת את חייו של האדם מיום לידתו ועד מותו- בכל שעה ודקה, וזאת מחוצה לו אל תוך חייו ומעשיו. ואילו כבפרשתנו התיאור הוא כמעט הפוך, שכן מערכת החוקים הזו הופכת להיות שירה- מוזיקה נעימה ורבת גוונים וצלילים, המלווה את האדם כל ימיו, ומנגנת ומנעימה לו את יומו ולילו.
יש במעבר זה, הנעשה לקראת תום תקופת הנהגתו של משה, ועל סיפה של הכניסה לארץ, חידוש שאולי רק כעת ניתן להתבונן בו ולעכלו באמת.
שירה- כך מבארים מרן הרב קוק ותלמידו הרב חרל"פ- כוללת במהותה שני חלקים, מילים ומנגינה.
המילים נותנות את התוכן, ומתארות רעיונות, משמעויות ומהויות.
המנגינה לעומתה מבטאת את המקצב הפנימי של המילים, ואת החיבור של התכנים לרגשותיו ולנפשו של האדם.
בעומק הדברים, מנגינה יוצרת פעמים רבות הדהוד פנימי המתכתב עם מעמקי הנפש והחיים שלי. כאשר אני שומע מנגינה הנוגעת בנימי נפשי, המיתר המקביל שבליבי רוטט ומהדהד בצליל.
ובתרגום לחיים, לעיתים אני קורא, רואה, שומע משהו הנוגע בליבי, ומשהו בתוכי נפעל, ומתחיל 'לנגן' הזדהות וחוויה, כמעין הד המתחולל בסתרי נפשי – בתת הכרתי, וחושף ומעלה רבדים אלו אל החוויה והמודע.
זהו כוחה של מנגינה לפעול על נפש השומע והנפתח אליה.
ברובד נוסף פועל בנו 'המקצב', כאשר מעבר לפעולתה העצמאית של המנגינה, נכפלת עוצמתה כשהיא מתחברת למילים. או אז, הן המנגינה והן המילים, מקבלות שדרוג במשמעותם.
גם בתורה ישנם מילים- חוקים, ציוויים, הדרכות והוראות, אך אלו מקבלים את המשמעות הפנימית שלהם ואת "נשמתם"- כלשונו של הזוהר, כאשר הם מחוברים למנגינה- לתובנת העל שנותנת תוכן וחיות לכל אותם ציווים.
ההבנה מה עומד מעבר לחוק הפורמלי, ומדוע היהדות אינה 'דת'- במובנה הקלאסי, היא שיוצרת את השינוי. 'דת' הינה במקורה מילה פרסית שמשמעותה חוק. הגדרתה של התורה כדת מצמצמת את משמעות התכנים והרעיונות הרוחניים, לרמת העשייה הפורמלית בלבד. רק לכשנבין כי יש כאן 'שירה'- המורכבת ממקצב פנימי עמוק ועדין, ומחשיפה של נפש האדם, תחדל התורה להיות דת ותחזור להיות שירה חיה.
כעת נחתמת תובנה משלימה העולה מהמושג שירה.
כמו בשיר ובמנגינה חשובים גם בחיינו הדיוק והרמוניה. כל ניסיון לשיר 'ליד' המנגינה או שירה חד- גונית, תיצור 'צרמוניה' משעממת ודוחה.
הדיוק בתווים ובנגינתם, במצוות ובפרטיהן, והיכולת ליצור הרמוניה בין כל כוחות הנפש והחיים, הם שיהפכו את החיים למגינה אמיתית, המפכה מתוך מעמקי הנפש ויורדת עד לפרטי החיים המעשים והרגשות.
