"עצור סיסמה"- צועק יהושע… "תוריד את הנעל" עונה לו המלאך…. נשמע הזוי ?!
זו לכאורה בדיוק תמצית הסיפור ביהושע פרק ה', על מפגשו של יהושע בן נון עם שר צבא ה'.
בשערי הארץ, ערב המלחמה ביריחו, פוגש יהושע את שר צבא ה'- עומד וחרבו שלופה בידו. יהושע שולף- מן הסתם חרבו ושואל: "הלנו אתה אם לצרנו" ?
עונהו האיש: "אני שר צבא ה'..".
כששואל יהושע את המלאך "מה אדוני מדבר אל עבדו"- ובמילים אחרות: לשם מה באת וחרבך מונפת ?
עונהו מלאך האלוקים: "של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" .
בשביל זה ירד המלאך ממרום שבתו, כדי להגיד לו לחלוץ נעלו ? לא יכלו לשלוח שליח יותר פשוט ?
פרשת מסעי, פותחת בסיכום מסעות בני ישראל במדבר, כשבנקודת הסיום של הניווט המדברי הארוך הזה, ממתינה להם הארץ המובטחת.
החזרה המפורטת על רשימת המסעות והחניות- מעוררת תמיהה רבתי, ואלי אף תחושה של ייתור מקראי חלילה.
תמוהה אף היא פרשת חלוקת הארץ על פי גורל- הקובע את מבנה הנחלה ואת החלוקה הפנימית- זו ארץ או שזה 'לוטו' ?
מכיוון שאת המפגש הראשוני עם 'רוח הארץ' אנו חווים בספר יהושע- עם הכניסה לארץ, ננסה לשאוב משם תובנת יסוד להבנת פרשתנו.
מתוך ההקשר המקראי המקומי נראה (וכפי שמפרש הראב"ע ) כי המלאך בא כשר צבא אלוקים- על מנת לסייע לישראל בכיבוש הארץ בכלל ויריחו בפרט. אך בהקשר רחב יותר, דומה כי סמליות נוספת ועמוקה יש בהופעתו כשחרבו שלופה בידו.
בשחר ההיסטוריה האנושית חי לו האדם בהרמוניה מופלאה עם עצמו ועם העולם והטבע. לכשחטא האדם ונתפתה לאכול מפרי העץ האסור- מן הדעת והחיבור הנפשי לרע כמו לטוב, גורש מגן העדן לשנים רבות. בשער הכניסה הציב הקב"ה את הכרובים שומרי הגן, ואת להט החרב המתהפכת. מושגים אלו שהינם 'סוד' ומשל עמוק ונפלא, משתקפים לנו שנית בפרשה שתיארנו קודם.
גם יהושע עומד אל מול שערי גן העדן, ואף הוא רואה למולו כרוב- מלאך ולהט של חרב- ואלו כאומרים לו "ברוך הבא לגן העדן"- הפוטנציאלי. זה פשר המשפט "של נעלך..כי המקום.. אדמת קודש הוא"- כאן, שער גן העדן !!
אך בשער הגן מתנופפת חרב אלוקית- "חרב נוקמת נקם ברית", האומרת כי גן עדן זה הינו על תנאי- בבחירה שבין הספר והסיף, שבין הקדושה לעבודה זרה.
מסעות המדבר הם בדרך אל יריחו- מנעולה של ארץ ישראל, אל היעד הנכסף. בסופו של המסע מחכה להם הארץ המובטחת, אליה יגיעו ככלות מסעם, או במילים אחרות- זהו מסע המבחן אל שערי גן העדן, ולכן כל צעד נספר ונערך בערך הייעוד והיעד.
שכן, מי לא היה רוצה למצוא את שערי גן העדן, אך כיצד זוכים להגיע עדם, ואל מה שמעבר להם ?
השער הפתוח הינו הבטחה- התלויה בסופו של דבר במימוש הפוטנציאל על ידי האדם. בידינו להפוך את המקום הזה לגן העדן, או להפכו חלילה לגיהינום. זה תלוי בנו, אך קודם כל בהבטחה וביצירה האלוהית.
דומה כי זהו גם פשרם של גבולות הארץ הנזכרים בפרשתנו, ושל הגורל המופלא הקובע את נחלות השבטים. כל אלו באים לבאר וללמד כי לא מדובר כאן ביצירה אנושית בלבד, אלא בבריאה אלוהית ייחודית, הניתנת ומתחלקת שלא באופן טבעי, ואף סגולותיה לחדש את ימי גן העדן עלי אדמות, אינן רק פרי מעשי ידינו, אלא הכרעה אלוקית.
אמנם את מימוש ההבטחה הגנוזה, תלתה ההשגחה האלוקית בבחירתו המוסרית והרוחנית של האדם. גן העדן ניתן לפנינו במלוא הדרו ותפארתו, ועל מלוא הפוטנציאל הגנוז בו. אנו העומדים שוב בשערי גן העדן, צריכים כיהושע בשעתו להכריע: הנבחר בחרב המתהפכת או באור הגנוז בתחומי גן העדן עלי אדמות, והיכול להאיר את חיינו באור הגנוז והצפון לכול מי שבחר בחיים.
