סיפור פלאי המובא במסכת ברכות מספר, כי עוג החליט לחסל את מחנה ישראל כולו בהשלכת הר ענק על ראשם. הוא עוקר הר שקוטרו י"ב מיל כקוטר מחנה ישראל, ומביאו על ראשו, אך הקב"ה מזמן נמלים קטנות המחוררות את ליבו של ההר, וזה צונח על צווארו של עוג. כשמנסה עוג לשולפו חזרה, מתארכות לפתע שיניו לשני הצדדים ולוכדות אותו בתוך ההר. כעת מגיע משה רבנו, מכה את עוג בקרסולו- והורגו.
מדרש מופלא זה, הינו מדרש אלגורי- משלי, להבנת רוב הפרשנים, והוא בוחר לתאר רעיון עמוק ומורכב, בסיפור אגדה מרתק.
עוג מסמל במקרא בכלל ובפרשתנו בפרט את העוצמה הפיזית האולטימטיבית- ממדיו, עוצמתו ועריו הבצורות והנישאות לשמים, משקפים בצורה בהירה את היותו סמל הכוח והעוצמה האנושיים.
וכך חי לו עוג על חרבו ועל כוחו, והם עטרת ראשו וכתרו, אותם הוא "מעלה על ראש שמחתו", עד שהוא פוגש בישראל ובמשה רבנו. אז מתברר כי כמו כל עוצמה בחיים, יש לו לעוג 'עקב/קרסול אכילס' משלו. נקודת התורפה הזו, נחשפת דווקא על ידי בעלי חיים מזעריים, נמלים. אלו, יהפכו את עוצמתו וכוחו, לעול על צווארו, המסרבל ומגביל את תנועתו. בשלב זה ישתלבו בתהליך "שיניו", השיניים המסמלות עוצמה וחדות מחד, ואת תאוות האכילה והלעיסה מאידך, יהפכו למחסום התוקע את תהליך התפתחותו של האדם, ונועלות אותו. כעת חשוף הוא שבעתים לכוח הנגדי- לכוח הרוח שמסומל על ידי משה רבנו, ובמאבק ביניהם יתברר כי הרוח סופה לנצח את כל העוצמות הפיזיות.
המדרש מגלה לנו כי עוצמות המצויות בנפשו ובחייו של האדם הינם "חרב פיפיות", שלעיתים במקום להועיל לו, דוקרות ופוצעות את ה'ענק' עצמו.
במילים אחרות, מי שחיסל את עוג היה עוג בעצמו- בטחונו המוחלט בכוחו, והליכתו עד הסוף עם תאוותיו וגאוותו, הם אלה שמפילים אותו בסופו של תהליך.
בשונה מההבנה השטחית והמצויה, הרואה את הקב"ה כמעין מורה או מפקד קטנוני וטרחן, המתבונן בטלסקופ על מעשיו של אדם, ועל פיהם מעניש או מצ'פר אותו, טוען המדרש כי מי שמביא את העונש או השכר הוא בדרך כלל האדם עצמו. הדרך בה הוא בוחר לילך אם טובה ואם רעה- שובר תוצאתה מונח על פי רוב בצידה, ומעשיו של האדם הם אלה שבסופו של דבר מעצבים את חייו, ולעיתים גם לוכדים אותו במסלול בלתי הפיך כמעט, שסופו התרסקות אישית.
בכיוון ההפוך נכון יהיה לומר כי טוב מביא טוב ואור גורר אחריו עוד ועוד אור וחיים.
ניסחו זאת חכמינו במסכת אבות במשפט אחד "שכר מצווה מצווה, ושכר עבירה עבירה". השכר הוא עצם חווית הטוב והחיבור הפנימי לעצמי ולאלוהי, והעונש הוא עצם ההתנתקות והניכור לעצמי ולעולמי הרוחני.
אם נמקד את מבטנו ב'שיניים' הלועסות בהנאה את החיים, נחשוף את המחלה הגדולה וההרסנית ביותר בחייו של האדם. אדם ההולך וזורם עד הסוף ללא גבול עם יצריו והנאותיו, ימצא את עצמו מהר מאוד נקרע בין יצרים שונים הנוגדים וסותרים זה את זה. (אוכל ודיאטה למשל, או כסף ומשפחה, אהבה ויצרים, ועוד) יתר על כן, הניגוד החזק ביותר יתגלה ויורגש בין יצריו הפיזיים לשאיפותיו הרוחניות והנפשיות. אם לא ישכיל האדם ליצור הרמוניה בין הכוחות השונים, וילך עד הסוף עם כוח אחד בלבד, ימצא מהר מאוד את עצמו, נקרע ומטולטל כספינה המיטרפת בים, כך תיאר זאת בכישרון נפלא הרב קוק בספרו 'אורות'. הכוחות המנוגדים יקרעו אותו מבפנים וכל חייו הוא מוטל מגל אל גל- ממשיכה אחת לחברתה, מתפצל בין הרצונות השונים והמתנגשים, ולא ימצא שלווה ומנוח בחייו.
רק אם נשכיל למצוא בחיינו את האיזון הנכון וההרמוני בין הכוחות, לשלב בין הניגודים ולמצוא מקום לכל כוח, מבלי להשתעבד ולהתמכר לכוח אחד, נוכל לחיות את חיינו בשלווה פנימית, ובהארה שלימה-" שכר מצווה מצווה".
