אחת המיוחדות בפרשיות המופיעות בפרשת חוקת הינה פרשת 'מי מריבה'.
משה מתבקש להוציא מים מן הסלע בדבורו, ואילו הוא בוחר להכות בסלע. עונשו של משה הוא אי כניסתו לארץ.
על פניו, סיפור פשוט למדי.
מבט נוסף יגלה כמה וכמה תהיות עמוקות.
ראשית, מדוע מצווה הקב"ה לדבר אל הסלע, וכי סלע אמור לשמוע ולבצע ?
ואם המטרה היא להראות נפלאותיו- אז הוצאת מים מן הסלע בכל דרך הינה ניסית בעליל.
ואם רצה הקב"ה שידברו אל הסלע, מדוע הוא מצווה עליהם לקחת את המטה ?
והשאלה הקשה מכולן: הלוא בפרשת בשלח, מסופר סיפור מאוד דומה. שגם בו צמא העם למים, והוא זועק ודורש מים, אך שם הציווי היה לגשת אל הסלע עם המטה… ולהכותו- למען יצאו ממנו מים.
אז למה מה שהיה נכון לפני כמה פרשיות, הופך לחטא חמור כעת ?
נראה כי המערכת הזו המפגישה את המנהיגות, המטה, הסלע והמים- היא לא רק סיפור היסטורי, אלא בעיקר המשלה והמחשה מופלאה- על חיי האדם והעם.
בלא מעט צמתים בחייו עומד האדם למול סלעי חייו, וחש כי הם צחיחים מתמיד, ואין טיפת מים לרוות את צימאונו ואת נפשו. אם יצליח האדם להיחלץ מן הייאוש והתסכול המתמיד, הוא ימצא את עצמו ניגש אל הסלע, ומנסה להוציא ממנו מים חיים- לרוות צימאונו וללחלח מעט את היובש שבחייו.
דרכים שונות ומגוונות ישנן לאדם הבא להנביע מים אל חייו, אך בקצוות עומדות השתיים הבאות:
האחת, דרך ההכאה והשינוי הכוחני, השנייה, הבקשה המתרפסת ומלאת החולשה.
התבוננות שנייה בפרשה תגלה כי לא רק עם 'מקטר' ודורש מים לפנינו, אלא גם מקנטר את משה באומרו 'המן הסלע הזה תוציאו לנו מים' ? קנטור המתעצם לעינינו מתוך תשובתו של משה, האומר "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים"?!
הקנטור הזה מעצים את תחושת הצימאון המלווה את הפרשה כולה. שכן, לא זו בלבד שהעם צמא ומעלה טענות חריפות, הוא גם ציני לגבי יכולתם של מנהיגיו הרוחניים "לספק את הסחורה" ולהפיק מים עבור כל העם.
פרט חשוב נוסף הפותח צוהר להתבונן בפרשה כולה הינו פער הזמנים. פרשת בשלח- בה מצטווה משה להכות את הסלע מתחוללת בראשית הדרך במדבר, לעומתה פרשתנו מתרחשת כארבעים שנה לאחר מכן, בסיום ההליכה הנוראה במדבר, ולקראת הכניסה אל הארץ.
נראה כי נתון זה משנה ומעלה את רמת הציפיות מן העם, אך לא פחות מכך, ממנהיגיו הרוחניים.
לאחר ארבעים שנות מסעות ונדודים, הרצופים ניסיונות והתמודדויות משותפות, ומלאות בחוויות המגלות את אהבת האל וקרבתו לבניו, אנחנו מצפים מכולנו להרבה הרבה יותר. מה שהיה נסבל בתחילת הדרך, הופך ללא קביל לחלוטין- לקראת סופה. הן העם והן מנהיגיו היו אמורים לתקשר בדרכים שונות לחלוטין, בדרכים של דיבור, הקשבה והבנה, ובדרכים של ריצוי והסכמה. אך כאן מגלים שני הצדדים כי השינוי המיוחל לא התחולל במלואו. העם מקנטר ומקטר בייאוש ובציניות, כאילו לא למדנו כלום במשך ארבעים שנה. ומשה ואהרון- מגיבים אל הלכי הרוח בעם, ומכים בכוח ובנחרצות במקום לדבר וליצור הבנה. כאן ניתנת ההוראה להחליף את המנהיגות.
ייתכן כי ליבו של העונש אינו רק במניעת כניסתם לארץ, זו אולי אף תוצאה נספחת, ליבת התגובה האלוקית היא הצורך להחליף את המנהיגות לקראת ועם הכניסה לארץ.
כעת דומה כי גם פרטי הסיפור נפרשים לפנינו במלוא עומקם ורגישותם.
משה מצטווה להביא את מטהו, כיוון שמנהיג לא אמור לנהל כל הזמן דו שיח פתוח עם הציבור. מנהיג צריך לדעת לעיתים מהו הרגע בו עליו להחליט החלטות קשות, ולדחוף בכל הכוח ליישומן. אך כל העוצמות שבעולם לא יועילו אם אין במקביל, הקשבה ליבון ובירור משותפים.
באופן די פרדוקסאלי, בחיי זוגיות כמו בין חברים, פעמים רבות ככל שחולף הזמן יחדיו, מקשיבים פחות, ו'מכים'- לפחות עם הלשון- הרבה יותר.
לא צריך ארבעים שנה, מספיקות ארבע שנים, ולעיתים אף חודשים ספורים, כדי שנגלה שאנחנו מסוגלים להכות בכול הכוח, אבל לא ממש יודעים לבקע סלעים וחסימות פנימיות עם מילים טובות ובעזרת הקשבה טובה.
ואלי זהו המסר המרכזי של הפרשה. ככל שעובר הזמן על הזוגיות או הרעות, ועימו נשחקת ההתרגשות והריגוש הראשוני, מגיעה העת להתחיל לדבר ועוד יותר להקשיב ולהאזין, על מנת שהקשר והתהליך יתקדם ולא ייסוג לאחור.
אם נדע- גם כשקשה ומקנטר, מייאש וציני, להמשיך ולשוחח, להמשיך ולהקשיב, הסלע האישי שלנו- הנראה כיצוק מפלדה ייבשה, יתחיל להזיל מים חיים- של אהבה ואמונה.
