אחד הפסוקים האהובים עליי בספר קהלת… "שמח בחור בילדותך, ויטיבך ליבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך" (קהלת י"א)- פסוק כל כך נוגע, אך בשלו ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת…. מפני שהוא סותר פסוק בתורת משה.
פסוק זה ממליץ להם- לנער ולנערה , כי ינצלו את ימי הילדות והבחרות לשמחה ולטוב לבב, מפני שימים אלו חולפים וכלים. הביטוי המלא והמכסימלי של שמחה זו ומיצוי זה מתבטא בכך שילכו הנער/ה אחרי מראה עיניהם ואחר נטיית וקריאת ליבם. ואילו בפרשתנו הוזהרנו כולנו: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם".
מדרש חכמים מרתק על הפסוק "ולא תתורו.." מנסה לפלס דרכו בין שני הפסוקים הללו הנדמים- על פניו כסותרים זה את זה.
מיישב רבי ישמעאל במדרש ב'סיפרי' (ועל פי ביאורו של המלבי"ם על אתר) כי באמת לא רק שאין איסור לאדם ללכת עם עיניו ובעקבות ליבו, אלא זו ממש קריאת כיוון והמלצה- "והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך". ההמלצה הזו משלימה ומסייגת את עצמה בפרשתנו, כאשר אומר לנו הכתוב כי 'ללכת' מותר אבל 'לתור' ממש לא מומלץ.
מה ההבדל, תשאלו ?
פרשת שלח פותחת ומסיימת בסיפורי תיירות. מתיאור שליחת המרגלים אשר תרו את הארץ, ועד לחתימתה בפרשת ציצית שם נאמר "ולא תתורו…"
האם קיים קשר בין התיור של המרגלים בארץ, לתיירות העיניים והלב ?
השורש 'לתור' המופיע בתיאור מסעם וסקירתם המודיעינית של המרגלים את הארץ המובטחת, משקף כי אלו לא עשו את עבודתם נאמנה, ואת כל המסע הזה ניהלו כמעין 'ביקור נימוסין' תיירותי, ללא שום זיקה רגשית וערכית, וללא שמץ מחויבות למקום אותו נדרשו לבדוק.
במלוא העוצמה והדיוק, מסמן המקרא את משמעות הביטוי הזה במילים "ולא תתורו… אשר אתם זונים". תיירות= חוסר אינטימיות. ומדוע? וכי כל תיירות היא רעה חלילה? וודאי שלא. כשאני יוצא לטיול בארץ זרה, אני מבקר רק במקומות הנבחרים על ידי, ומתעלם מאלו שאיני מעוניין לראותם- זה מצוין. גם כשבמהלך טיולי איני עובד, אינני משלם מיסים, ולא משרת ב'מילואים', זה לגיטימי לחלוטין. הבעיה מתחילה כאשר המקומות הכי משמעותיים והכי אינטימיים בחיי הופכים לתיירות. כאשר אני מסרב להתחייב ולהשקיע, ואני מעוניין לקבל את ההטבות וההנאות המבוקשות, בלא לשלם על זה במטבע אמיתית של מחוייבות אחריות וחיבור נפשי. אני מוכן אפילו לשלם עבור הנאה נטולת אחריות זו- בכסף מלא, אך לא בליבי.
זו היא תיירות, וזה ההבדל בינה לבין משפחתיות ואינטימיות זוגית.
לכן אין סתירה בין המלצת קהלת ללכת עם הלב והעיניים, לבין ההזהרה "ולא תתורו". ללכת כדאי, אך במהלך ההליכה והמפגש עם החיים, רצוי שלא להפוך לתייר. כתייר אני פוגש רק את הנעים והאסתטי, אבל איני חווה חוויה עמוקה פנימית של שייכות והזדהות, של השלמה ודביקות, כפי שניתן לחוות זאת ביחסים אמיתיים- אינטימיים בפרט, ובחיים בכלל. בן בית אינו מעוניין רק בנעים וביפה, אלא בכל פינות הבית על מגוון הופעותיהם.
אסונם של המרגלים, ושל כולנו איתם, היה במפגש החלקי והכמעט ניטרלי הזה עם הארץ. כשאין משמעות אמיתית למפגש, אף אחד לא מוכן להשקיע ולהתמסר, וודאי שלא לסכן את נוחותו וחייו בשביל החיבור, ולכן קל להגיע למסקנה כי המשימה של כיבוש הארץ היא למעלה מכוחותינו ואינה ביכולתנו. גם בזוגיות זהו החיסרון הגדול, שכן העדר המחויבות והדבק הפנימי המחבר בין האנשים ונותן משמעות ועוצמה, כמו גם אהבה והנאה מכופלים, הוא זה שהופך את הכל לסתמי ותפל, ולניצול הדדי ציני ו'חמצמץ'.
רק אם אדע לגעת במקומות האמיתיים בחיי מ'בפנים'- מעומק הקשר והאינטימיות המכילים בתוכם אחריות ומחויבות, אוכל הפוך את חיי כולם ואת קשריי הזוגיים והחברתיים בפרט, לעמוקים, משמעותיים, ומלאי הנאה סיפוק וטהרה.
