אגדה אורבאנית ידועה (וכנראה גם אמיתית) מספרת על הנהג שנשפט על נהיגה ברחוב מן הצד המסומן בתמרור "אין כניסה". הנהג זוכה על ידי השופט, שכן טען: "כתוב היה: אין כניסה.. נכנסתי, והייתה כניסה".
גם בפרשתנו מופיע הביטוי המוזר: "לא תוכל" או "לא יוכל"- ביחס לאיסורים שונים, כאשר עינינו רואים כי יכול גם יכול…
מאז הופעת האנושות בעולם ועד ימינו מהדהד בליבות רבים מאיתנו קולו של הנחש (הפנימי) האומר לנו: "אף כי אמר אלוקים- לא….", כביכול, כל מה שרצה אלוקים לומר לנו זה: "לא"- "אסור, ושוב אסור".
ומאז ועד עתה, ואולי בעיקר בדורות אחרונים- דורות של 'ימות המשיח', חש האדם כי הוא היה רוצה לחיות, לעבד את ה', לעשות טוב- מרצון. לא "כי אני חייב", אלא "כי אני רוצה טוב".
אחד הציוויים המעניינים בפרשה הוא הציווי להשיב אבדתו של אדם. לכאורה ציוויי מוסרי אלמנטארי, אך הניסוח כאמור מעורר למחשבה.
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים, והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך.
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עימך עד דרוש אחיך אותו.
וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם."
ניסוח זה מעלה שלוש תהיות.
מדוע נכתב הפסוק הראשון כשאלה רטורית: "והתעלמת מהם ? השב תשיבם" ! יכול היה הכתוב לכתוב מייד כבסיום הפרשיה "אל תתעלם" ?
מה הצורך בריבוי הפרטים- שור, שה, חמור, שלמה, ושוב- כל אבדת אחיך ?
והמוזר מכולם: מה פשר הביטוי "לא תוכל להתעלם" ? אני יכול ! אסור לי, אבל יכולת מעשית וודאי שיש לי ?
אנו נצעד בעקבותיו של הדרשן רבי משה אלשיך, ונגלה סוד גדול הטמון כאן:
הציווי להשיב אבדה הינו לכאורה חובה אנושית בסיסית, המיוסדת על המוסר האנושי והגיונו של אדם. איבד אדם חפץ השייך לו והינו מצטער על כך, אתה המוצא מחויב במוצאך להשיבו לבעליו, ולא להעלים עינך מהחפץ.
למעשה: זהו ציווי קשה ליישום. ראשית, פעמים רבות המוצא 'לחוץ בזמן' ואין לו כרגע את הזמן והכוחות להתחיל לחפש מיהו הבעלים, לפרסם את מציאתו ולחכות…. יתר על כן לעיתים אחיך- בעל החפץ גר במקום אחר לגמרי, ועלולים לחלוף ימים רבים ואף חודשים ושנים עד שיחזור לאזור. ועד אז- אחזיק בביתי הצפוף גם כך עוד עז ?
ומעל הכול, לפעמים האבדה ממש מוצאת חן בעיני, וליבי אומר לי 'זכית ביושר במשהו שזמן רב חשקת בו, טול ולך'.
התורה שהייתה מודעת היטב ללבטיו של המוצא, ולקשייו האובייקטיביים והסובייקטיביים, ניסחה את הציווי תוך המתמודדות עם סבך הלבטים והקשיים.
פותח המקרא ואומר: אתה רואה אבדה, ופשוט בא לך לעיתים לסובב את הראש…. אתה ממש מעוניין להתעלם, אך לא, אסור לך! עליך להתגבר על יצרך, ולהשיבה לאחיך.
יתר על כן, גם אם אחיך רחוק ממך מאוד, ואתה חושש שהחפץ יישאר בביתך זמן רב, אל תימנע מעשיית הדבר הנכון והטוב, אסוף את האבדה אל תוך ביתך, ושמור אותה עד שיבוא אחיך לדרוש אותה.
בשלב השלישי משתלם המהלך הנפשי העובר על האדם- כשיחזור ויעשה שוב ושוב את הראוי לעשותו. פעם יהיה זה חמור, ובמשנהו תהיה זו שלמה, וכך שוב ושוב… בסופו של דבר הטוב יהיה כל כך גלוי ומודע אצלך, עד שלא תוכל/י להתעלם. לא תהיה מסוגל כלל לעשות אחרת, ולוותר על הטוב.
דומה כי נקודת המבט של התורה היא שהאדם אכן בעל יצרים וחולשות, אך גם מלא רצון פנימי לטוב וחסד.
אם רק יבטא ויקרין האדם במודעותו ומתוך כך במעשיו שוב ושוב את אותו יושר פנימי, גם ודווקא כשזה קשה ומסובך, יגיע בסופו של דבר לחיבור פנימי אל עצמו ואל לבבו.
זו אולי הסיבה בשלה הביטוי 'לא תוכל'/'לא יוכל' כציווי מופיע רק במשנה תורה. רק בסוף כל הדרך המצרפת והמייסרת, אנחנו קונים את התורה כקניין של חיים וחיבור פנימי.
בדורנו שלנו, ראויים הדברים שבעתיים לעיון והתבוננות. שכן לדברי רבנו הגדול- הרב קוק זצ"ל חלק מרכזי בהופעת החוצפה שבעקבתא דמשיחא, נובע מהצורך הפנימי ומהחיפוש אחרי עולם רוחני ומצוותי שמגלה ומממש את הרצון הפנימי ואת ההזדהות הנפשית, עולם של פרטי פרטים היונקים חיותם מהכללים הגדולים- של אור וחיים וטוב, עולם שמעשיו של אדם פועלים עליו ועל החברה והעולם- ומצרפים אותו לטוב ולחסד.
