לפני כשבוע הייתי בלווייתו של רס"ן אלירז פרץ ז"ל, קצין צה"ל שנפל בקרב עם מחבלים בגבול רצועת עזה. אלירז שכל את אחיו אוריאל כ- 12 שנים קודם לכן- במהלך פעילות בלבנון.
בכיתי כמו שלא בכיתי כבר הרבה מאוד זמן…
לראות ולשמוע משפחה שאיבדה שניים מבניה-אחיה בלחימה, לשמוע את האם ששיכלה את שני ילדיה בקרבות, ונתאלמנה מכאב… הלב נקרע.
אך מה שהדהים אותי הייתה עוצמת האמונה הפנימית ממנה שאבו בני המשפחה את מילותיהם ואת הכוחות להתמודדותם.
מה שגרם לי לרצות להצדיע בפני בני המשפחה הכ"כ מיוחדת הזו, היא הדבקות ברוח והעוצמה הערכית הקורנת מהם- בחייהם ולצערנו אף במותם.
את אם המשפחה- מרים יצא לי לפגוש כמה פעמים במהלך שבתות חינוך לצוערים בירושלים- במסגרת חיל החינוך.
היא הגיעה לשבתות אלו בתור 'אם שכולה' ודיברה בעוצמות מיוחדות על מנהיגות וחזון, על הקרבה והכוח להמשיך בחיים, על חתימתה/אישורה לשלשות בניה הנותרים (אז..) להתגייס לקרבי- חתימה כאשר עיניה דומעות ליבה מלא אושר על הזכות…
נזכרתי אז בדברים שאמר הרב יהודה גץ באזכרתו לבנו אבנר שנפל בקרב לשחרור ירושלים- במלחמת 'ששת הימים'.
הרב גץ- מי שזכה וזכינו כולנו- והיה במשך שנים רבו הבלתי נשכח של הכותל המערבי- איש בעל הדרת פנים ואור של טוב וחסד קרנו ממנו, אמר כששמע את הבשורה המרה שבנו נפל ומת מול העיר העתיקה: "אשריי שזכיתי, ואוי לי שזכיתי.. אשריי שזכיתי שבני נפל על שחרורה של ירושלים, ואוי לי שזכיתי, ונפל.. ולא הגיע חי אל קיצה של הלחימה…"
גם מרים חשה כי אשריה שזכתה, אך אוי לכולנו להיכן הגיעו הדברים…
ואולי זו התשובה היחידה- אם בכלל יש כזו- מניין לוקחת היא כוחות להמשיך ולחיות, לחייך, לפנק את נכדיה ולהשתובב עימם ? מנין לוקחת שלומית- אלמנתו של אלירז ז"ל את הכוחות להגיע לבסיסו של אישה- אלירז, ולרקוד שם עם ילדיה ועם חייליו ימים ספורים לאחר נפילת בעלה, לצלילי השיר "גולני שלי" ?
אולי יש בעולם הרוח והנפש כוחות שאין הגוף מסוגל להם, ואין הוא יכול לדכאם…
אולי אדם שחיי מתוך אמונה ומשמעות ערכית לחייו, אין מה שיוכל באמת לשוברם ולהמית את ערכם ואת המשמעות של מה שנעשה בהם.
וכפי שהביא כמוטו של ספרו "האדם מחפש משמעות"- הפסיכולוג ניצול השואה ויקטור פרנקל מדבריו של הפילוסוף ניטשה "כל מי שיודע למה, יוכל לשאת כל איך".
