של מי המיליון הזה ?- לפרשת ראה
"כבר תרמתי במשרד" , "אין לי שקל עליי" , "לא הייתם כאן לפני שנה…" מי לא מכיר את משפטי המילוט האלה ממגוון המתרימים והשנוררים, שלא לדבר על הרגעים בהם אני עוסק בהסתוות והסתתרות מפני גבאי הצדקה.
ומה אם נפגוש אדם שגבאי הצדקה מסתתרים מפניו ?!
התלמוד במסכת תענית מספר על חכם בשם אלעזר איש ברתותא (-כך על פי הגירסה הנכונה), שהיה נוהג לחלק את כל רכושו לעניים, עד שגבאי הצדקה היו מתחבאים מפניו, בחששם כי לא יותיר כלום לעצמו ולביתו.
יום אחד הוא הולך לשוק עם צרור חסכונותיו, על מנת לקנות נדוניה לבתו, לפתע הוא רואה גבאי צדקה המנסים לבצע התחמקות מפניו, הוא רץ אחריהם ושואלם: למי ולמה אוספים הם כעת צדקה ? עונים לו הגבאים: לכלה יתומה שאין לה כלום לחתונתה. מיד הוא מוסר את רוב הכסף שבידו לידיהם, באומרו: "וודאי שהיא זקוקה לכסף שבעתיים, מבתי- לה יש הורים".
את מעט התבואה שהוא קונה כנדוניה לבתו, הוא שם במחסן.כשבתו הולכת לראות מה קנה לה אביה, רואה היא שהחיטים גולשות מחור המנעול לאחר שגדשו את כל נפח המחסן.
כשהיא מספרת לאביה על הנס המופלא, הוא ממהר להישבע שבתו לא תקבל מהחיטים המבורכות הללו, אלא ככל כלה ענייה אחרת בישראל.
התנהגותו זו של רבי אלעזר נראית בעיננו מופרזת ותמוהה. וכי אסור לאדם שיהיה לו רכוש משלו, ואת הכול עליו לחלק לנדכאים ודלים ? זה אפילו סותר את שתיקנו חז"ל באושא- שלא יחלק אדם יותר מחומש נכסיו לצדקה.
אחד הציוויים המיוחדים בפרשה, גם אם הוא נראה לנו לעיתים בנאלי- הוא ציווי הפרשת מעשר עני. מצווה זו הרחיבוה חכמים מהעולם החקלאי אל רכוש האדם כולו, וציווהו (או לפחות המליצוהו) להפריש עשירית מרווחיו השוטפים לצדקה.
על פניו, ציווי חברתי מוסרי בסיסי ביותר, המבקש מן האדם לחלק את עודפיו הכלכליים לרווחת שכניו הרעבים ושאר נזקקים. אך במבט מעמיק יותר יש כאן משהו פרדוכסלי, שכן לחלוקה ראויה ושוויונית יותר, אמור היה לדאוג הבורא בעצמו ? ובמילים אחרות, אם כך בחר לחלק, מי אנו שנשנה זאת ? ואם לא טובים בעיניו הפערים המופרזים הללו, למה יצרם ?
תמיהה נוספת במצוות הצדקה, הוא השם המוזר שלה- 'צדקה' – ששורשה בעברית הוא 'צדק'. אך באמת מצוות הצדקה מסמלת יותר מכל את ההתנהגות הפוסעת מעבר לצדק הקר והטכני, אל מרחב הרחמים והאמפטיה. כאשר אני נותן משלי לזולתי, אני יוצא מגבולות הצדק ושורת הדין, ומתעלה לכאורה אל מעבר לחוקים היבשים.
דומה כי התשובה לכל שאלותינו טמונה במשנה באבות, המבטאת את נקודת התמצית בחייו של רבי אלעזר איש ברתותא (מיודענו), האומר: תן לו משלו, שאתה ושלך- שלו".
מאיר כאן רבי אלעזר את חלוקת הרכוש בעולם במבט אחר. גם הרכוש אותו הרווחתי ביושר ובעמל, אינו באמת שלי, אלא הוא כפיקדון בידי- האם אזכה לעשות עימו טוב ואור, או שהוא יאטום את ליבי ואת עיני מלראות סבל כאב וחוסר שסביבי.
אומר רבי אלעזר 'כשאני נותן, לא משלי אני נותן אלא משל הקב"ה, כי הכול פיקדון בידי, ועל כן בחסידותי- אין לי בו יותר מלכל עני אחר. הצדקה כשמה- זוהי חלוקה מחדש צודקת יותר של הרכוש בעולם, לא חלוקה כוחנית קומוניסטית, אלא חלוקה מרצון, מבחירה ועל פי יכולותיי הכלכליות. רבש"ע נותן לנו את היכולת להכריע את עצמנו ואת עולמינו הכלכלי, האם אזכה להאיר בעזרתו ולתת עשירית- מכל רווחיי, או שאשאר אטום ואשתמש בכסף לצרכיי בלבד, ואת זה שממש אין לו לא אראה מחצי מטר.
מצוות הצדקה והמעשר-אם תרצו, באה לגלות את העומק הטמון ברכוש ובעולם הכלכלי. גם שם ישנו אור וסוד פנימי. המבחן שלי הוא: האם אזכה לראות אותו, או שהזהב וסנוור ויעוור את עיני. ברגע שבו אזכה להבין באמת את האתגר הכלכלי ששם אלוהים לפתחנו, כשיצר עניים, עשירים והמון בינוניים. כשאזכה, אגלה שאני האדם המשתמש הכי טוב ונכון בפיקדון שבידי. או אז אזכה לברכה החותמת את הציווי "למען יברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".
