"לא חייבים את אלוקים – טוען בנחרצות סטיבן הוקינג, כדי להסביר את העולם ויצירתו "- זעקו הכותרות …. ומיד נזעקו דתיים רבים- לגווניהם, להגן על אמונתנו, ועל שמו הטוב של הקב"ה…
דומני כי מבט מעמיק על בניין אמונתו של "האדם הגדול בענקים"- אברהם אבינו (כדברי המדרש), יגלה כי אמונה עמוקה יותר מתגלה ביום שאחרי הוקינג, וכי לשווא רגשו וגעשו כל (עשרות) אלפי הטוקבקיסטים הנרגשים והנסערים.
שכן, הקורא בעיון את דבריו של הוקינג מגלה כי כל רצונו היה לומר שעצם קיום העולם- יש ממשי מן האין לכאורה, אינו מחייב יוצר בראשיתי, וכי ניתן להסביר באופן מדעי את ראשית היקום החומרי, בעזרת חוקי הפיזיקה (ובראשם הכבידה).
דומה כי זו בדיוק מסקנתו הנבנית והולכת של אברהם אבינו במהלך דרכו לברור שאלת היקום והקיום- האדם אינו חייב להאמין במציאות אלוקים, אך הוא בוחר באמונתו מתוך פנימיותו הוודאית, ועל פי הגיונו המאשרה (אך אינו מחייבה).
וכבר אמר רבינו- הראי"ה קוק זצ"ל כי גם אם אי אפשר להוכיח את קיומו של אלוקים, אי אפשר יהיה להוכיח לעולם את אי קיומו.
נראה, כי סוד דרכו של אברהם אבינו לאמונת דורות ישראל כולם, טמון במתח שבין שני מדרשים המתארים את דרכו לאמונה- בראשית פרשתנו ובסיומה של קודמתה.
מצד אחד, המדרש המפורסם המתאר את אברהם המתבונן סביבו ומגיע למסקנה תהליכית כי לא השמש ולא הירח בראו את העולם, אלא אדון יש עליהם- כנראה….
ומאידך, המדרש בראשית הפרשה- המגלה לעינינו את אברהם ההולך וסובב בעולם המסודר והמכוון היטב, ובליבו תמיהה גדולה, וכי ייתכן שאין מנהיג לבירה/לארמון הנהדר ?!… הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל הבירה ומנהיגה.
ואולי בדיוק בתפר שבין שני המדרשים מתגלה האמונה בטוהרה.
שכן מחד- אין לו לאדם יכולת להאמין במה שהשכל מתנגד אליו ודוחהו- כלשון ה'כוזרי'.
אנחנו רוצים (ומחויבים) לחיות על פי מה שהשכל מאשרו ומאשש קיומו.
אבל עם כל גודלו של השכל האנושי אין ביכולתו להוכיח את המציאות אלא לתארה ולנסות להציע לה הסבר מתקבל על הדעת, וגם זה רק ב'סימן שאלה'- וכי תאמר שהעולם בלא מנהיג ?!
אך בשלב זה- איני יודע מיהו מנהיגה, ומה בוודאות עומד מאחריה, שכן שכלי יכול רק לומר: שסביר מאוד שצריך שיהיה מנהיג לעולם…
כאן בא לעזרתו של אברהם הקב"ה המתגלה עליו באומרו לו: אני הוא מנהיג הבירה- לה תכלית וייעוד, ולך יש שליחות וייעוד בעולמי- "לך לך מארצך.. אל הארץ..".
במשך דורות רבים מצא עצמו האדם הדתי מחויב להאמין שיש אלוקים, הן מכוח כפייה חיצונית, והן מכוחה של הוכחה 'מדעית' ניצחת.
אך נראה כי רק בהגיע היום בו משתחרר האדם מהכורח להאמין, והוא אינו חייב את אלוקים כדי להסביר את העולם, הוא יכול לבחור את אמונתו. או אז מתוך מעמקי הספק ומלב סימני השאלה השכליים, בוקעת ועולה לה אמונת אברהם.
אמונת אברהם מתחילה מההיגיון המאשר כי סביר שיש בורא ליקום ומנהיג לעולם המתגלגל והולך, אך וודאות האמונה נוצקת במפגש הקיים בלבות כולנו- "עם אלוהי אברהם"- עם מנהיג העולם ועם ייעודו והסדר הפנימי המחייה שלו.
ומאברהם ועד ימינו ממשיך האדם לחפש את אלוהיו בבחירתו- אלוקים ששיכלו מאשר קיומו, אך את אמונתו השלימה הוא צורף בקרבו מתוך הקשבתו את "קול ה' הקורא בלי הרף"- בלב ובנשמת כל אחד מאתנו.
ואולי לא שלח לנו הקב"ה את הוקינג והגיגיו אלא כדי שנפסיק לנסות לחייב קיומו במוחנו, ונתחיל לחפשו במקום הנכון- במעמקי ליבנו ומצפונינו, בעומק דרישתנו הרוחנית הפנימית וביושר ליבנו המחפש תמיד אחר הטוב והישר גם כשזה ממש מתנגד לאינטרס שלי.
או אז תיבקע בת הד קולו בראש ההרים ותגלה לנו ייעודנו ושליחותנו, אושרנו ותקוותנו- "לך לך" אל מי שאתה- ישראל, ואל מה שבליבך.
