אני יושב מול המחשב ואני רעב… מנשנש משהו, מכין לי כריך, פותח ת'מקרר סוגר אותו, שוב חוטף משהו, ואני עדיין רעב.
אני נוהג ברכב, וכל הזמן בא לי משהו טעים- סוכרייה, מסטיק, שוקולד, קולה…
אני מרגיש לעיתים כמו בטיול השנתי של כיתה ג'- כשלקחתי לטיול של חצי יום תרמיל ענקי עם בגד ים ומגבת קטנה וחצי טון ממתקים….
לפעמים נדמה לי באופן די פרדוכסאלי (אולי זה סתם נדמה לי ) שסבתא היקרה שלי ז"ל שהייתה ניצולת שואה הייתה כל חייה (מחוץ לשנות האימה בליטא) הרבה פחות רעבה ממני.
לפעמים נדמה לי שסבא רבה רבה שלי – בעולם מלא רעב וחוסר- היה הרבה פחות רעב ממני….
יש לי תחושה מתסכלת שהרעב שלי הוא בכלל לא פיזי- הוא נפשי….
איזו מן תחושה שבכל רגע שבו רע לי, משעמם לי, ריק לי …אני אוכללללל
ואני מרגיש שאני אוכל אוכל את עצמי לדעת…
פעם קראתי מחקר באיפשהו שהמחלה שממנה ימותו הכי הרבה אנשים כנראה במאה ה21, היא … אוכל….
מוזר, אוכל כמחלה… המון אוכל, אוכל טעים (לפעמים) אך מאוד לא בריא- בשל הכמות או בשל האיכות.
אני נזכר שפעם אמר חכם אחד (שלמה בספר 'משלי' נדמה לי) שאדם אוכל "לשובע נפשו" ואילו אחרים כל הזמן רעבים כי נפשם חסרה.
מכירים את התחושה של לסיים ארוחה מליאה, מפוצצת ופתאום.. "בא לי משהו מתוק, מלוח…" ?? מאיפה זה בא ? אני ממש לא רעב ?? ובכל זאת…
כנראה שזה באמת הכול בראש או בתחושה הסחר הפנימית.
אולי אם אפסיק לאכול ברגעים האלו- של שעמום, תסכול, דיכאון וכו' יש סיכוי שאוכל רק את מה אני צריך ולא את כל העולם השלישי…
ואלי אצליח יום אחד לסלק מהחיים שלי את התחושות האלו של שעמום וריק, של דיכאון ותסכול- והאוכל יחזור אצלי סוף סוף למקום האמיתי שלו- רעבים אוכלים מודים לאלוהים, וזהו…
זה נגמר…
